איך להיות הורים רגועים לאורך שנת הלימודים – מדריך מלא

החופש הגדול הסתיים, והילדים נכנסו למסגרות – אבל יחד עם ההתחלות המרגשות הגיעו גם הרבה חששות, בעיות הסתגלות, ותחושות אשם שלנו ההורים. איך מתמודדים עם זה? איך משנים גישה ויוצרים לילדים ולנו שנה חדשה רגועה יותר?

על השאלות האלו מלכה ניוסטדטר, שהפכה לאורחת קבועה בבלוג, עונה בפוסט הבא.

תקלה מהתחלה, או שנה חדשה – הזדמנות חדשה?

נהניתם עם הילדים באוגוסט? אני מקווה מאד שכן! וגם אם פחות* (מוזמנים לקרוא את הפוסט הקודם בסדרה כדי שבשנה הבאה תהיו מוכנים ותיהנו…), חשוב לי שתדעו: כל יום יש הזדמנות חדשה! אפשר להתחדש ולהתקדם הרבה מעבר למה שאנו רגילים לחשוב. גם אם היו חוויות לא טובות בעבר במעון, בגן או בבית הספר. השנה יכולה להיות טובה מאד! מקובל להרגיש לחץ ודאגה לקראת חזרת הילדים ל"מסגרות" ולמרות זאת, בואו נהיה קצת שונים מכולם, וניתן צ'אנס! נחלום בגדול, לא רק "לעבור" את השנה אלא לראות בה הזדמנות, חוויה חיובית ובונה. אולי דווקא יהיה מקסים <אמוג'י מתאים> הצעד הראשון הוא להסתכל קדימה, ולא אחורה. 

חוזרים ללימודים | Photo by Gautam Arora on Unsplash

הקול בראש שחופר לנו שגם השנה תהיה בעייתית, שאולי הבעיות אפילו גדלו עם הילדים, זו רק אופציה אחת וממש לא מחייבת. אפשר באותה מידה לתת את המיקרופון לקול אחר, חיובי, שיזכיר לנו כל הזמן כמה הולך להיות נפלא השנה. מצחיק ומפתיע? כי זה הפוך ממה שמספרים לנו כל הזמן, נכון? בואו ניתן לעצמנו, ולשנה הזאת, צ'אנס. נתחיל בלנתח מה בדיוק חיובי בזה.

מסגרת חינוכית פורמלית : למה אנו עושים את זה?

בואו נשים על השולחן נושא חשוב: ללכת לבית ספר (או לגן או מעון) זאת מתנה. נכון שיש חוק, אבל קיימות גם אופציות אחרות (למי שבוחר חינוך ביתי לדוגמא) אז לא נתלה את הבחירה שלנו רק בחוק. 

חוזרים למסגרות | Photo by Charisse Kenion on Unsplash

אני מבקשת שנרד לעומק ההבנה שלנו את הבחירה שלנו, כי בחירה שבאה מתוך הבנה ותחושת אחריות נוכל לממש בלב שלם ובלי ייסורי מצפון. 
הרבה דורות של בני אדם גדלו בעולם בלי בתי ספר ובלי חינוך פורמלי. אני גדלתי להורים (שנולדו בארצות הברית להורים שהיגרו מאירופה, די בחוסר כל) שהאמינו בכל מאודם שחינוך זה דבר שהוא בעל ערך בעצמו וגם כלי להתקדמות חברתית-כלכלית. היה להם ברור שלא לכולם יש את ההזדמנות ללמוד, וכמה טוב שהם יכולים לתת לנו אותה. ציפו מאיתנו להעריך זאת, ולהשקיע במקסימום, כדי להפיק תועלת מירבית מהשנים האלו, וכדי שנרכוש ידע ומיומנות שאיתם נבנה לנו חיים טובים.
נכון שמידי פעם עשינו שטויות, אבל באמת רק מידי פעם, וגם היה ברור לנו שזה שטויות! לא השלינו את עצמנו שזה בסדר. הבנו טוב מאד את הכללים ועד איפה אפשר למתוח אותם. לא היינו רובוטים אלא ילדים, וגם לא הגזמנו. האם ככה אנחנו כהורים מסתכלים על המקום של בית הספר בחיי הילדים שלנו?

מה בכלל ביקשנו

מה צריך לעשות בישראל של היום ללמוד בבית הספר? לרוב מדובר במקום קרוב יחסית לבית, עם הסעה, או יכולת להגיע באופן עצמאי תוך זמן סביר. במקומות אחרים בעולם זה לא כזה פשוט. ילדים עושים מאמץ אדיר להגיע לבית הספר (בטח ראיתם סרטונים ביוטיוב על ילדים שיום יום חוצים נהרות והולכים מרחקים כדי ללמוד) והורים שמוותרים על עזרתם החשובה של ילדיהם ושולחים אותם לבית הספר, והילדים מצידם עושים את זה בנחישות ובשמחה.

למרות שהמרחקים לא גדולים והמימון ציבורי, עדיין הורים רבים חשים מועקה. 

למה? ולמה בכל זאת רובנו ממשיכים לעשות את זה? למה אנחנו רואים את זה בצורה שונה כל כך מהורים במקומות פחות מפותחים שיש להם מסירות נפש לדבר הזה, ואפילו מההורים שלנו? הסתכלות חדשה על המטרה שלנו – לא מה החוק או החברה מחיייבת אלא מה אנו באמת רוצים לילדנו – יכולה להאיר את תמונת המצב באור חדש ולשפר בהרבה את היחס שלנו לכל מה שהילדים חווים בשנים שלהם כתלמידים.

הדרך לבית הספר התקצרה | Photo by Element5 Digital on Unsplash

רק שלא יהיה להם קשה

אנחנו חיים באווירה תרבותית שבה ברור שהחיים קשים ושהלוואי ויכולנו לחסוך לילדים לחוות את זה. שהיה טוב עם רק נוכל לשמור את אותם קטנים, חמודים, כאלה שאפשר לחבק ולהסניף בלי סוף. שאם רק נחפש מספיק חזק, או נשלם מספיק כסף על המוצרים הנכונים, נמצא איזו מציאות של דיסני ששם יגדלו בעושר ובאושר לעולמי עד. שואלים את עצמנו למה שיצטרכו להתמודד עם דברים לא נעימים כמו ילדים שונים מהם, גננות ומורות ומקצועות, ועם 'חובות' ולא רק זכויות. כי זה קשה. 
וגם מעברים, כמו לגן חדש או העליה לכיתה א' ובהמשך גם מעבר לחטיבה או תיכון, זה קשה. לחזור הביתה ועוד לעשות שיעורי בית, זה קשה. וקשה זה לא טוב וזה לא כיף. כולנו יודעים את זה. 

כולם יודעים גם יודעים שלחוות קושי מוביל לתסכול ולהיחלשות כללית בהמשך. לכולם ברור שילד שחווה תסכול או כישלון חברתי או לימודי ירים ידיים ולא ינסה שוב ושוב. אם כך, עדיף לא לחוות קושי! 

עם יחס כזה לקושי, איך נשמח לשלח אותם לגן ולבית הספר? כדי לעבור את המסע הזה בטוב, עלינו לשנות קצת את הראש. כדי להבין איך עושים את זה, נחזור רגע להתחלה, ללידה.

ופתאום איזה יופי, הוא הולך לבד!

כשתינוק נולד, מה הוא יודע? למה הוא מסוגל? מעט מאד! תינוק בריא יודע לנשום, לינוק, ולישון. גם אלה פעולות מורכבות לעומת חיי הקסם שלו ברחם, שם באמת הוא ניזון בצורה מושלמת בלי להתאמץ בכלל. מרגע הלידה, הוא מתחיל ללמוד. התפתחות של תינוקת בריאה במהלך השנה הראשונה היא פלא! כמה שהם לומדים! להכיר את הגוף של עצמם (זוכרת איך הם מסתכלים במבט מסוקרן על הידיים של עצמם, ולא מבינים שזה שלהם?) לתקשר עם חיוך, קולות, ואחר כך עם מילים, לאכול, לזחול, ללכת! וכל זה עם מעט מאד "הוראה" מצד מישהו. 

רגעים מרגשים של תחילת הליכה | Photo by Priscilla Du Preez on Unsplash

התינוק האנושי מתוכנת בצורה כזאת שהוא לומד מהסביבה שלו. קולט שפה ותרבות ודרכי התנהגות. והכי חשוב לענייננו: תינוק לא נהיה מיומן בשום דבר בפעם הראשונה או השניה, אלא הוא במסע לימוד וגילוי. הוא מתנסה עם הגוף שלו. תינוקת קמה ונופלת המון פעמים בדרך לעמוד וללכת, ובגדול היא עושה את כל זה בכיף! יש לה הנאה עצומה וסיפוק אדיר בגלוי כמה היא מסוגלת, ולא נרתעת מהצורך לנסות שוב ושוב ושוב. ככה מצליחים. כמו בכושר גופני, כח אפשר לבנות רק כשעובדים מול התנגדות, וכשמתרגלים שוב ושוב. רק על ידי מאמץ אנו מתחזקים. "מה שבא בקלות באותה קלות ייעלם" אמר שלום חנוך, אך מה שעמלתי עליו וקניתי בעצמי, תמיד יהיה שלי

תינוק שצלח את הלמידה האדירה של השנים הראשונות, והמשיך וגדל ועולה (עולה! לא 'נכנס' כמו לכלא) לבית הספר, בוודאי מסוגל להמשיך ללמוד! ויש בכך שתי מסקנות שהן הפוכות ממה ש"כולם יודעים":

  1. ילד לא נרתע מקושי. ההפך הוא נכון. תינוקות וילדים מאד סקרנים וממש אוהבים ללמוד דברים חדשים, ומוכנים לעבוד לאורך זמן ואפילו לחוות אכזבה וכישלון שוב ושוב כדי להגיע לאן שהם רוצים.
  2. המציאות של הרחם, או של דיסני, מאד מוגבלת. כדי לחיות ולגדול צריך לצאת משם (אצל אנשים גדולים אנחנו קוראים לזה לצאת מ"אזור הנוחות") לשאוף ולהתנסות. וכן, זה לא עובר חלק. באמת שלא. מי שרוצה לגדול, יתמודד גם עם נפילות וזה בסדר גמור. זאת האופציה המובילה לחיים טובים, של בגרות ועצמאות.

חשוב שיהיה לנו ברור, שנהיה בטוחים בידיעה שילד רוצה לגדול. הוא מבין בצורה הכי עמוקה, גם אם לא מודע לזה, שזה לטובתו. אף אחד לא באמת רוצה להישאר תינוק. זה נעים לפעמים לקבל חיבוק חזק, נשיקה לפצע, או סתם כי כיף, וזה בסדר גמור! הידיעה שיש מישהו שסומך עלי וישמח לתת מילה טובה, נשיקה או חיבוק, זה מיסודות הקשר, שממנו הילדים מקבלים כח לצאת, ללמוד ולבנות את עצמם. כי אי אפשר להיות גם קטן ותלותי וגם עצמאי, ואנחנו כמהים לעצמאות, וכדי להיות עצמאי צריך ללמוד. כמה שיהיה לנו ברור שכל למידה משרתת חיים עצמאים של ילדינו, תהיה לנו גישה חיובית יותר לכל העסק.

מה המטרה?

המטרה במסגרת חינוכית היא לתת להם הזדמנות לגדול, לרכוש מיומנויות חברתיות ולימודיות שתורמות לעצמאותם ולבגרותם של ילדנו. אפשר בהחלט שיהיה גם כיף ונעים, אפילו רצוי, זה רק לא העיקר. המטרה עצמה היא שהילדים יגדלו ויהיו לבני אדם, כל אחד לפי דרכה וערכיה של משפחתו. 

להיות בן אדם מתחילים ללמוד מוקדם, וכל הזמן מוסיפים עוד הבנה ועוד יכולת, וחלק מהתהליך הזה עושים על ידי שליחתם של ילדינו היקרים למסגרת. 

אין כאן נקיטת עמדה לגבי עצם הצורך בחינוך בית ספרי, או סוגים שונים של גן או בית הספר. ישנם הורים שבוחרים באלטרנטיבה כמו חינוך ביתי, מתוך החלטה שזה נכון להם. רוב ההורים בוחרים באחד המסלולים הממוסדים יותר והמטרה כאן היא שהורה שבוחר בזה ירגיש טוב עם ההחלטה, משוחרר מרגשות אשם ומחובר לרצון להיטיב עם הילדים.

נכון שיש גם פונקציה של שמירה על הילדים בזמן שההורים עובדים, שזה לגיטימי בפני עצמו, אבל גם זה לא העיקר. ישנם דברים חשובים שילד לומד מחוץ לבית וזה מתחיל הרבה לפני מקצועות אקדמיים. הוא לומד להסתדר עם בני גילו, ואף עם ילדים קטנים וגדולים ממנו. הוא לומד להקשיב: לחברים, לגננת, למורה. לומד שיש כללים שונים ממה שמקובל אצלו בבית. הוא לומד שהוא חלק מקבוצה שבה יש ילדים נוספים. הוא לא פחות ולא יותר חשוב מכל ילד אחר; כולם יקרים וכולם חלק. הוא לומד שלכל אחד יש משימות. בגן יש "תורנות" ואחר כך יש שיעורי בית, עבודות ופרויקטים. 

התועלת הגדולה נמצאת בלימוד שמשקף את העולם האנושי והתרבותי שלנו. התמודדות עם יחסי מרות, עם חברויות, עמידה בזמנים וכן, אפילו עם דרישות שאני לא מבינה או לא מזדהה איתם. ללמוד שאני לא במרכז וזה לא עושה אותי פחות חשוב. ההפך הוא נכון. זה אומר שאני יכול ללמוד מכולם, ואולי חשוב מכך, אני יכול גם לעזור ולתרום לחברים ולכיתה כולה. 

הבנים שלנו, לדוגמא, שרמת האנגלית שלהם טובה יחסית בזכות הסבים והסבתא שמדברים איתם באנגלית, במקום להשתתף בשיעורי אנגלית, עוזרים לילדים בכיתות אחרות. זה נפלא בעיני.

כשמסתכלים על זה ככה, המסגרת אינה חממה שבה הילד נמצא על תקן פרח מוגן, אלא מקום שבו הוא מקשיב, מפנים וגם משתתף ופעיל. בתהליך זה הוא מידי שנה מתבגר עד לשלב שיהיה מוכן לקבל אחריות מלאה על עצמו, ובהמשך להיות בעצמו בן או בת זוג, והורה לילדים. בכל שנה יש את המטרות הספציפיות של אותה שנה (נניח ללמוד לקרוא ולכתוב בכיתה א') וכולן מתחברות למטרה הכללית של התפתחות הילד לבן אדם.

חופש כל השנה מרגשות אשמה

כשאני בוחרת לשלח את ילדי למסגרת מתוך מודעת למטרה חינוכית, אין לי כבר צורך להרגיש רגשות אשמה! אשמה מופיעה כשאני לא בטוחה שאני עושה נכון, שאולי צריך לחסוך ממנו את ההתמודדות, שאולי אני עושה משהו שלא לטובת הילד. כמה שאסמוך יותר על ההחלטות שלי, ככה ארגיש פחות ייסורי מצפון. 

לא משנה אם את בעלת משרה מעניינת ומספקת, ולכן שולחת את הילדים כדי שתוכלי לעבוד במה שמעניין אותך, או אם את עובדת כי את חייבת את המשכורת. בכל מקרה כששולחים ילדים למסגרת, אפשר לעשות את זה בלי רגשות אשמה. החיים לא מושלמים, ואמא או אבא שנמצאים בעבודה לא יכולים להיות בו זמנית במקום אחר. זאת המציאות ואין לנו על מה להרגיש אשמים. ייסורי מצפון ורגשות אשמה מתחילים ממיתוסים, וצומחים פרא אם לא מאירים עליהם בפנס חזק. ניקח את המיתוס שיש יצור כזה "אמא טובה" שהיא כל כולה מסורה לילדים שלה סביב השעון; לא היו בעבר אמהות כאלה! הן היו עסוקות במלא דברים גם אם לא קיבלו על העבודות האלה משכורת. ויש גם את המיתוס שהכל "קשה" ושקושי זה לא טוב לילדים. רוב הדורות שקדמו לנו לא דגלו ברעיונות האלה וגם לא נראה שהמיתוס הזה עושה אותנו או את ילדנו למאושרים יותר. אשמה לא עושה אותנו אמהות טובות והיא לא מועילה לקשר שלנו עם הילדים. אפשר לשחרר את האשמה לרוחות השמיים, אנו פשוט לא צריכים אותה. ביי ביי רגשות אשמה, היו שלום ולא להתראות.

אחריות מיניסטריאלית

גם אם אני ממש סגורה על עצמי ובלי ייסורי מצפון, עדיין אני יכולה להסתבך  בשאלת האחריות. הרי לא די בכך שרשמתי את הילדים, קניתי ספרים, קלמרים, ילקוטיים, מחשבונים, מיקודיות ושאר ציוד. יש לי גם אחריות רחבה יותר! 

  • אחריות לכך שהילדים יחוו הצלחות ושאר חוויות טובות ונעימות
  • אחריות שיהיה להם רק נעים וקל וכיף, ושיהיו מאושרים.
  • אחריות לחסוך מהם קשיים שאנחנו חווינו, או קשיים בכלל, כי קושי מוביל לתסכול וכשלון.

אנחנו הכי בעולם רוצים שהילדים יצליחו, ושיהיה להם טוב. כמה כיף לילדים שיש להם הורים שממש חושבים כל הזמן כמה אנו רוצים שיהיה להם טוב! אין סכום כסף בעולם שיכול לקנות את הרצון הטוב, האכפתיות, תשומת הלב ושאר האנרגיות שהורים משקיעים בילדיהם. ברוח הפירגון להורים שאנחנו, קחו שניה למחוא לעצמכם כפיים. 

חזרתם? תסבירו לי למה עם כל הנתינה שלנו, בכל זאת אנחנו אכולי דאגות? התבלבלנו בהבנת התפקיד, ובהמשך לכך בהבנת האחריות. כשנעשה שם סדר, נבין יותר טוב את סוד החינוך, אני מקווה שנרגיש הרבה יותר טוב.

קודם כל, אנחנו עסוקים המון בשאלה מה זה הורים טובים והאם אנחנו כאלה. אני מציעה פשוט לשים את השאלה הזאת בצד. היא לא כל כך מרכזית כמו שמנסים לשכנע אותנו. בעולם של מיליארדי אנשים, ייתכן שיש רק דרך אחת לגדל ילדים? אם במקום לחפש נואשות את המתכון האחד והיחיד, נחפש את הדרך שלנו, נוכל להתמקד בתוכן ולא רק בהגדרות ובשיפוטיות.
התפקיד שלנו כהורים הוא לחנך, לכוון את הילדים לדרך ערכית שמובילה לבגרות, אחריות ועצמאות. הרבה פעמים זה עובר בצורה פשוטה, בחיים הרגילים של המשפחה בבית או בחופשה. לא צריכים ליצור חוויות "מיוחדות" כדי לחנך. וגם לא לדאוג אם לפעמים זה כרוך בקושי. הקושי הוא לא "סתם" וגם לא חייבים להמציא אותם. קושי, תקראו לזה אתגר אם אתם ממש אלרגיים למילה קושי, זה חלק מובנה בעולם שלנו ומי שמתמודד עם הקשיים שפוגש בדרך, מרוויח. בענק. בית ספר זה חלק ממסע הגילוי של הילדים, גילוי הכוחות והיכולות שלהם. זה חלק מהדרך שלהם להיות גדולים.

שרק יהיה להם טוב

ומה עם החוויה שלהם? שיהיה להם נעים ושיחוו הצלחות? אם נסתכל על בית הספר לא כמשהו נפרד מהחיים אלא חלק מהחיים אז בחיים אין מסלול שהוא אך ורק כיף ונעים. למה שנרצה משהו לא אמיתי? כלומר, אני לא רוצה להמציא קשיים או מכשולים או חוויות לא נעימות. החיים יספקו לכולנו כאלה בלי לבקש רשות מאתנו. השאלה רק איך מתמודדים. האם נעסוק במאמץ מטורף להסתיר או למחוק כל קושי? או האם נאמין בעצמנו ובהם שנוכל לעמוד בכל מה שצריך, גם אם יהיה קשה?

איך עוזרים לילדים להיות מאושרים? | Photo by Ashton Bingham on Unsplash

רמת האושר, או ההצלחה, שאדם חווה, תלוי רק בו איך הוא לוקח את הדברים. שמעתי אמא אחת שואלת האם הילד שלה (שעולה לא') יהיה מסכן אם יהיו לו פחות צבעים בקלמר מאשר לילדים אחרים. אולי זה נחמד להיות הילד עם הכי הרבה צבעים, אני לא יודעת, אבל האם הילד הזה בהכרח מאושר? לא. והאם ילד עם פחות בהכרח מסכן? גם לא. אושר אמיתי מגיע מלהשיג דברים דרך המאמץ שלי, וגם על ידי חיבור לערכים. הוא לא מגיע מדברים שקונים בחנות. 
מה עם הרצון לחסוך מהם חוויות קשות כמו שאנחנו חווינו? אשאל שאלה אחרת: למה שנרצה את זה? הילדים שלנו הם לא אנחנו. גם אם הם דומים לנו בכל מיני דברים, הם אנשים נפרדים ואפילו אם מקצוע מסוים, או חוויה חברתית מסויימת עבורי היה סיוט, למה מראש לצפות שגם לו יהיה קשה? אולי היא תהיה דווקא יותר טובה ממני במתמטיקה? או בספורט? אולי הוא והיא יהיו חברותית ויסתדרו עם כולם וכולן? לכל ילד יש את מסלול החיים שלו ושלה ושם מגבלה או כשלון שלי, בעבר או בהווה, לא צריך להשפיע עליהם ככה או אחרת. האפשרויות פתוחות לפניהם. בדיוק כמו שאפילו אם לפני שנה היה לנו קשה, השנה יכולה להיות יותר טובה. אנו לא כבולים לעבר. אפשר להתחדש ולהתקדם. זאת אמונה מאוד חשובה שנותנת לנו מוטיבציה ואומץ כי לגדול ולהתקדם זה פועל יוצא של מאמץ.

פרקטיקה לתרגול

אין דרך אחת נכונה לגדל ילדים. יש את הדרך שלך, עם הילדים שלך. תסמכי על עצמך ועליהם, זה הרבה יותר חשוב מהפרקטיקה. העבר לא קובע מה יכול להיות בעתיד. אנחנו מסתכלים קדימה באופטימיות, ויודעים שכל יום יכול להיות יותר טוב מקודמו (אפילו אם הקודם כבר היה טוב). אחרי שאני שלמה ובטוחה יותר בכל הענין של גן ובית ספר ומבינה את המקום שלו בחיים ובצמיחה של הילדים, אאז אפשר להעביר להם אחריות הולכת וגדלה. גם לזה, כמובן אין דרך אחת נכונה. אפשר להתחיל בלרשום לעצמך בכמה שורות מה המטרות שלך לשנה הקרובה. במה לדעתך טוב שהילד יתקדם השנה? משם אפשר להגדיר משימות, ולעבוד כל פעם רק על משימה אחת. משימה יכולה להיות:

  • שהילד יכין את הבגדים למחר
  • שהילדה תבדוק ותסמן ביומן כל מטלה שהושלמה
  • שהילד יסדר את "המערכת" (הספרים והחוברות) בילקוט ליום הבא
  • שהילדה תבדוק ותשלים ציוד בקלמר כל שבוע
  • שהילד יכין אוכל לבית הספר

וכן הלאה. הכל אפשרי, לפי הערכים ורמת האמון של ההורים.

סיכום

לעומת מה ש"כולם יודעים" ילדים הם סקרנים, רוצים ומסוגלים ללמוד, ולא נרתעים כל כך מהר מקושי.

המטרה היא שילדים קטנים יגדלו ויתפתחו ויהיו הגדולים של מחר. זאת המטרה והדרך היא מסע של לא מעט שנים, דרך של למידה ושל התגברות על מכשולים וקשיים. רק ככה גדלים.

ללמוד בגן ובבית ספר משרת את המטרה הזאת ולכן אנחנו עושים את זה, ונותנים להם הזמנות נפלאה  להתפתח ולגדול. אנחנו אוהבים אותם, רוצים בטובתם, ולכן אנו סומכים עליהם ומעודדים אותם לצאת לעולם, שלב אחר שלב, ולגדול. תמיד גם מוכנים לתת חיבוק, נשיקה, מילה טובה, גם לגדולים כיף לקבל!

שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה!

על האורחת שלנו:

מלכה ניוסטדטר, אמא ל-6 בגילאי 7-20, מלמדת איך להשתמש בכח החשיבה שלנו, בתודעה, כדי לפתור בעיות ביחסים עם הילדים. 

"כשאני מתרכזת בבעיה, אני רואה רק אותה. כשאני משנה הסתכלות, מרימה קצת את המבט מעל הבעיה, אני מאפשרת לעצמי לראות מגוון פתרונות שלא ראיתי קודם, ולבחור בדרך שהכי מתאימה לי. כי אף אחת לא הביאה ילדים בשביל להתווכח איתם … אנחנו הכי בעולם רוצים קשר טוב וזורם, וזה אפשרי!" 

את הגישה שלה "הורים בראש" מלכה מלמדת דרך הרצאות וחוגי בית, ממליצה לכם לעקוב אחרי דף הפייסבוק שלה, שאפשר ללמוד בו הרבה על הקשר שלנו עם הילדים שלנו ועל עצמנו כהורים.

מלכה ניוסטדטר
מלכה ניוסטדטר

אהבתם את הפוסט? שתפו עם חברים

שיתוף ב facebook
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

רוצים אותי מה חשבתם על הפוסט?

אשמח מאוד לקרוא ולשוחח אתכם פה בתגובות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים אחרונים

Pre-Order לספר דיגיטלי חדש!

המדריך לארגון חדר המשחקים - ebook

בספר, המדריך המלא לארגון חדר הילדים, תמצאו שפע כלים, רעיונות, השראות ודוגמאות לסידור חדר המשחקים, או אזור המשחקים בחדר הילדים/הסלון, כדי שתוכלו ליישם בצורה קלה וליהנות מחלל מסודר שמאפשר לילדים לשחק וגם ללמוד איך לסדר בעצמם.

החלטנו לצאת במכירה מוקדמת לספר, כדי לאפשר לכמה שיותר קוראים לרכוש את הספר במחיר מוזל וליהנות ממנו לאחר שיושק. תאריך השקה: 1.1.2020.

מחיר השקה-מוקדמת: ₪30 (במקום ₪60)

קטגוריות

קצת עליי

שרון גולן - יוצרת הבלוג

שרון גולן, בלוגרית ומעצבת. את הבלוג יצרתי מתוך אהבה לאוכל ומתוך רצון ליצור מקום בו אפשר ללמוד, ליצור ולשחק עם אוכל והילדים שלנו.
קראו עוד עליי

המשיכו לעקוב גם כאן...

תודה על האהבה

אולי יעניין אותך גם