כשפתחתי את המדור החדש משפחה ברילוקיישן בבלוג, חשבתי שזה יהיה מקום לטור אישי שלי, לשתף את קוראי הבלוג בחוויות המעבר שלנו לאנגליה וגם לשמור לעצמי תיעוד של המחשבות והרגשות מהתקופה הזו. אבל עם הזמן שעובר הבנתי שהסיפור הפרטי שלנו הוא חלק ממארג סיפורים הרבה יותר גדול של משפחות, זוגות ואנשים ישראלים שעוברים לחו"ל, לרילוקיישן ארוך או קצר ובתוך תוכם – עדיין נשארים ישראלים, ומנסים למצוא את מקומם בתוך חברה חדשה.

לכן החלטתי שיהיה מעניין לשלב פה מדי פעם מלבד הפוסטים שלי, גם סיפורים נוספים, של כותבים אורחים. הפעם אני שמחה לארח את עופרי פז, מעצבת פנים, כותבת תוכן, סטייליסטית ובלוגרית, לראיון על הסיפור שלהם.

1. מתי היה הרגע בו החלטתם לעבור ומה גרם לכם לקבל את ההחלטה הזו?

זה התבשל אצלנו כבר הרבה זמן. שנינו חלמנו על מגורים בחו״ל , לפחות לתקופה, ודיברנו על זה בינינו כמה פעמים. שנה אחרי שהתחתנו נסענו לירח דבש בארצות הברית. השהות הארוכה שם ושיחה עם קרובת משפחה שלי שחיה בסן פרנסיסקו גרמו לנו להבין שזה חלום בהחלט בר השגה, באותו טיול הזרע נשתל אבל לקח לנו עוד כמה שנים עד שעשינו את זה. החצי השני שלי היה מוכן לצעד הזה הרבה לפני, אני דחיתי את ההחלטה עקב המרחק מהמשפחה והחברים, במיוחד לאור העובדה שכבר התחלנו לחשוב על הרחבת המשפחה הקטנטנה שלנו. היו כמה סיבות שגרמו לי בסופו של דבר ללכת על זה, אחת מהן היא הנושא הכלכלי – בתור עצמאית עבדתי המון שעות והרגשתי חנוקה, במרדף אינסופי אחר עוד פרויקטים ועוד כסף וזה הוביל אותי לתקופות עמוסות מאוד ולעבודה שוחקת מסביב לשעון. למרות ששנינו עבדנו והרווחנו טוב התקשנו להשאיר את הראש מעל המים וכמובן שלא היה בכלל מה לדבר על רכישת דירה או חיסכון לטווח ארוך. בנוסף עברנו משבר אישי שגרם לנו לשים את עצמנו בראש סדר העדיפויות ואחריו חיפשנו שינוי, התרעננות והתחלה חדשה. אחריו הרגשתי שזה הזמן הנכון.

אני זוכרת היטב את הרגע שבו ממש התקבלה ההחלטה – החצי השני ישב על הספה בסלון והוא סיפר לי שאחיו, שעבר לברלין כמה שנים לפני כן, מצליח לחסוך לא מעט כסף כל חודש. עצרתי באותו רגע את מה שעשיתי ואמרתי לו "אז בוא ניסע" ומשם התחלנו לגלגל את זה.

2. מה החששות שהיו בך לפני המעבר ומה השתנה בהם מאז?

מצד אחד לא חששתי מכלום, ברגע שהחלטנו ללכת על זה לא הסתכלנו לאחור והרגשתי שכל עוד שאנחנו ביחד – נצליח להתגבר על הכל. מצד שני היו כמה נקודות שגרמו לי לתהיות, מחשבות וסימני שאלה –

חששתי מהחורף הקר.

חששתי מהקריירה שלי, שכבר סוף סוף התחילה להתבסס בארץ. כעצמאית אני מתבססת לא מעט על קשרים אישיים שנבנים לאורך זמן וידעתי שהמעבר יחזיר אותי כמה וכמה צעדים אחורה.

חששתי מהגעגוע.

וחששתי מהשפה.

האמת שלא הרבה השתנה, זה לא שחור ולבן והחששות לא נמחקים בבת אחת. זה תהליך שיש בו עליות ומורדות, ימים טובים יותר ופחות. מה שכן, עברנו את שני החורפים ממש בשלום ואני אפילו מעדיפה אותם על פני הקיץ הישראלי (אבל יש לציין שהם נחשבים לקלים ביחס לשנים קודמות והטמפרטורות לרוב נשארו מעל האפס).

3. אצלנו הרבה שאלות שעלו לי בעקבות ההחלטה לעבור קשורות לזהות היהודית והישראלית שלנו ועד כמה אצליח לשמר או אפילו לחזק מעבר למה שקיים פה בישראל אותן, איך הדברים האלה מתבטאים אצלך?

המעבר גרם לי לחשוב הרבה על האופן שבו ישראליות או יהדות קשורות לזהות האישית שלנו. אנחנו שנינו אתאיסטים, אז יהדות עבורנו היא יותר מסורת ופחות אמונה. העובדה שהבן שלנו נולד כאן והזהות שלו נבנית כאן מאפשרת לנו להגדיר עבור עצמנו מה חשוב לנו ואילו אלמנטים מתוך המסורת אנחנו משמרים ומעבירים הלאה.

חשוב לי שהוא ירגיש חלק מהמדינה שאליה הוא נולד, בגן למשל, שהוא ברובו נוצרי, חוגגים חגים נוצריים ואנחנו לומדים בפעם הראשונה את המסורת והחגיגות שלהם. יחד עם זאת חשוב לי שהוא יכיר גם את המקום שממנו אנחנו הגענו ואת המסורת שלו ושלנו. אנחנו קוראים ושרים לו בעברית, הולכים לחוגי מוזיקה ושעת סיפור בעברית ועכשיו כשהוא יותר מתקשר ומבין מה קורה סביבו התחלנו לציין גם חגים. חשוב לי גם שהוא יכיר מינים, גוונים ואנשים שונים וזו אחת הסיבות שרציתי להגיע לכאן מלכתחילה. החצי השני שלי עובד עם אנשים מכל העולם – ארצות הברית, גרמניה, אלבניה, מצרים, טורקיה, אוסטריה, הודו… אין כמעט שניים מאותה מדינה וזה מדהים בעיני. ככל שהוא יגדל נצטרך להקדיש יותר ויותר מחשבה איך לתקשר לו את המסורת והאמונות שלנו, בינתיים אנחנו לוקחים מה שאנחנו אוהבים, את הדברים שאנחנו מתחברים אליהם וזוכרים לטובה כילדים ומוצאים את הדרך שלנו בתוך הנושא המורכב הזה.

4. מה הדברים שהיה לך חשוב ליצור בסביבה הקרובה שלכם בחו"ל – חברים, קהילה ועוד, ואיך יזמת את זה שהם יקרו?

אנחנו פה פחות משנתיים ואלו דברים שלוקח הרבה זמן לבנות. אבל כמובן שחשוב לי ליצור בית, מעגלים חברתיים, מעגלי תמיכה עבורנו ועבור הבן שלנו. חשוב לי שהוא לא ירגיש לבד ומרוחק, שיהיו לו קשרים טובים עם מבוגרים נוספים מלבדנו ושהוא ירגיש קרוב לבני המשפחה למרות שרובם נמצאים במרחק של כמה שעות טיסה. יש לנו ניצנים של חברויות שצריך לטפח ויש פה קהילה ישראלית מאוד חזקה ותומכת, בעיקר של הורים ומשפחות צעירות. יש המון עזרה הדדית, שיח כנה ונדיבות וזה מאוד מרגש. כולנו בסופו של דבר עוברים דברים דומים ומנסים לגדל ילדים בלי מעגלי התמיכה הרגילים של סבא, סבתא, דודים וכולי. הקהילה הוירטואלית, שלפעמים גם יוצאת מהמסך, עוזרת המון. מעבר לזה בינתיים עוד לא יזמתי יותר מדי. השנה וחצי האחרונות כללו הרבה בירוקרטיה, מעברי דירה והסתגלות לחיים חדשים גם במקום חדש וגם בהרכב משפחתי חדש, וזה הרבה מאוד. עד כה היינו יותר במצב של התכנסות פנימה ופחות יזמנו קשרים חדשים והזדמנויות. מאמינה שגם זה יגיע, לאט אבל בטוח.

על האורחת שלנו: עופרי פז

אני עופרי פז, בת 33, גרה בברלין מאוגוסט 2018 יחד עם החצי השני שלי והכלבלב שלנו לואי. עברנו כשהייתי בהריון מתקדם והגוזל הקטן שלנו נולד פה, בספטמבר 2018.

עברנו לכאן בלי תאריך חזרה, בלי דד ליין. שני כרטיסי הלוך ו-5 מזוודות. העובדה שעשינו את הצעד הזה ביחד, כזוג וכמשפחה, עזרה מאוד להסתגלות שלנו. הבית שלי נמצא איפה שהגברברים שלי נמצאים וזה לא משנה באיזה אזור זמן אנחנו, כמה מעלות יש בחוץ ואיזו שפה מדברים ברחוב.

אני מעצבת פנים, כותבת תוכן, סטייליסטית ובלוגרית והחצי השני מתכנת. עוד לפני המעבר הוא מצא עבודה בתחום וזה למעשה אפשר לנו לעשות את הצעד הזה. אורכה של חופשת הלידה בגרמניה היא שנה, אז רק לפני כמה חודשים הגוזל נכנס למסגרת ואני חזרתי לאט לאט לעבוד, לאחרונה פתחתי פה עסק עצמאי ואני מתחילה לחשוב על הכיוונים שהייתי רוצה שהעשייה שלי תתקדם אליהם, זאת במקביל ללימודי גרמנית. השפה בעיני היא מרכיב ממש מהותי בתחושת השייכות, לכן מעבר לכך שהיא תעזור לי ביומיום ובעבודה מול לקוחות וספקים עתידיים, זה מאוד חשוב לי ברמה האישית והרגשית.

הריון, לידה ושנה ראשונה עם תינוק ראשון הם מורכבים ומאתגרים בכל מצב ואי אפשר ממש לדעת מראש למה נכנסים לפני שצוללים פנימה. למרות הקושי העצום של לעשות את זה בלי המשפחה הקרובה והחברים הטובים, יש בזה תחושה ענקית של מסוגלות ועצמאות. הקשר הזוגי שלנו עומד איתן למרות ובזכות כל האתגרים ואנחנו לומדים את היומיום החדש שלנו ביחד, זה לצד זו, בדיוק כפי שעשינו מגיל 19 ועד היום, דרך צבא, לימודים, עליות ומורדות. כמובן שיש רגעים קשים שאני נשברת ומרגישה מאוד לבד. זה לא תמיד נוצץ, הרפתקני ומרגש, יש גם הרבה שגרה, בית, עייפות ותשישות, כמו אצל כל זוג הורים צעירים. מצד שני הסיטואציה הזו מחזקת מאוד את התא המשפחתי הקטן והטרי שלנו. אנחנו לומדים לסמוך על עצמנו, על תחושות הבטן והאינטואיציות שלנו ויותר קל לנו לסנן את רעשי הרקע כאשר הם נכתבים דרך הודעות ותגובות ברשתות או נאמרים בשיחות ווטסאפ.

את עופרי תוכלו לפגוש באתר שלה, ובאיסטגרם.

תודה רבה עופרי על פוסט מעולה 🙂