וואו איזה מסע זה היה.
התחלנו באפס. בלשרוף שוקולד במיקרוגל. התמודדנו עם שולחנות המתוקים בימי ההולדת ואפילו הגענו לאתגר שבהנחלת דימוי גוף חיובי לבנות שלנו.
יש הרבה רגעים באמהות שאנחנו מוצאות את עצמנו משקיעות כל כך הרבה בשביל משהו שהילדים שלנו בכלל לא מעריכים, או שוכחים כל כך מהר. אנחנו נשארות ערות הרבה אחרי שהם הלכו לישון כדי להכין להם את עוגת יום ההולדת הכי מושקעת שאפשר, בדיוק כמו שהם ביקשו. אנחנו נחתוך לכל אחד את הירקות לגן בדיוק כמו שהוא רוצה, אחד רוצה בחצאי עיגול והשניה רוצה בפרוסות ארוכות. הוא אוהב את המלפפון עם הקליפה ובשבילה אני עוד מקלפת. אנחנו נכין שני סוגים של תפוחי אדמה בתנור ונעטוף את הכריך של הגן בהמון המון אהבה.
אני לא יודעת כמה הם יזכרו מזה. אני לא יודעת אילו חוויות יצרבו להם מזה. אם הם יקחו את זה לכיוון הנוסטלגי או שזה יעבור לידם והם לא יזכרו מזה כלום. אני משתדלת, וזה קשה לי ממש כי אני מאלה שמתכננות הכל קדימה, אבל אני משתדלת לא להסתכל על כל מה שאני עושה בראייה של איך הם יזכרו את זה בעתיד, אלא איך הם חיים את זה בהווה.
אני מקווה שהעקביות וההתמדה יחלחלו אליהם ויבנו להם תודעה של יחס בריא לאוכל בריא, בלי שאני מאבדת את עצמי בתהליך.
הייתי רוצה להגיע למצב שאני לא חושבת על זה בכלל. שאני פשוט מבשלת ואופה וחותכת סלט וזה חלק הכי שגרתי וסטנדרטי מהחיים שלנו. אבל זה לא באמת ככה. תמיד כשאני מגיעה למטבח הולכת איתי עדיין הילדה המלאה שהייתי. הולכים איתי מסרים חברתיים פרסומיים על דימוי גוף של בנות. הולכת איתי מציאות – מבאסת ממש על איך ילדים צוחקים על ילדים שהם מלאים או שמנים. הולכים איתי מחקרים רפואיים על סוכר לבן ועל מלח.
אם אני מנסה לסכם את המסע הזה אני חושבת שזה הכל עניין של איזונים. אפשר ליהנות מעוגת שוקולד נהדרת. אפשר להכין פסטה ברוטב שמנת. אפשר להקפיד שיהיה סלט או ירקות חתוכים על השולחן בכל ארוחה, ואפילו ביום ההולדת לחברים מהגן אפשר לשים פלטת ירקות חתוכים על השולחן. לא חייבים לתת להם לאכול זבל (סלחו לי כן, אבל זה באמת זבל). אפשר לאפות צ'יפס בבית במקום לטגן אותו. אפשר לאפות מאפינס ברוקולי או פטריות או זיתים. ואפשר שזה יהיה טעים. סופר טעים. קצת ניסוי וטעימה וזה יהיה מושלם.
נכון שאין לנו זמן מיותר. נכון שאנחנו מתרוצצות בין הסעות לפה והחזרות משם, בין הוועד של הגן, עמידה בדד ליינים של העבודה, כביסות ואין סוף סידורים. ואז, -אחרי כל זה יש גם זוגיות לתחזק ואיפה שהוא בסוף בסוף נשארות גם אנחנו. עם צבע מאכל צהוב שמטפטף מקרטיב לימון כדי שלא ילכלך.
הכל נכון, ועדיין אפשר. אפשר להכין כמות גדולה ולהקפיא. אפשר לחתוך את כמות הסוכר במתכון בחצי. לא חייבים להוציא להם חטיפים מלוחים אחר הצהריים, אפשר לחתוך להם פירות. זה לוקח פחות זמן מאשר הוויכוח אם הם רוצים את החטיף בשקית האדומה או את החטיף בשקית הצהובה. אפשר לחשוב על בישול בתור דרך מעולה להעסיק את הילדים אחר הצהריים, כך שאת גם מבלה איתם זמן איכותי אמיתי וגם סוגרת את הפינה שלא ארוחת הערב.
וזהו. זו הייתה הדרך שלי לטפס מאפס למאה ושני הסנט שלי על תפיסת העולם של חינוך לאכילה מאוזנת. זה תהליך, וזה לוקח זמן ודורש הרבה דיוק ושיפור תוך כדי תנועה. זה גם לא ממש נפסק, כי ככל שהם גדלים האתגרים משתנים וגם הסביבה שלנו משתנה בהתאם. הם יותר חשופים לעולם החיצוני שלא עולה בהכרח עם
הערכים שאנחנו רוצים לתת להם בבית.
אבל כמו שכבר כתבתי, בעיני שם המשחק זה עקביות והתמדה, ואם אני, שעד גיל שלושים לא היה לי מושג ירוק בבישול, אם אני הצלחתי, גם אתן יכולות. בהצלחה ענקית, ותזכרו, ממש אין צורך לשים 200 גרם חמאה בסיר של פירה… 🙂
על כותבת הסדרה:
אביב דקל, בת 35, נשואה לנועם ואמא לעומרי (4.5) וגילי (2). עד לפני ארבעה חודשים עבדתי כעורכת דין בלשכה המשפטית של משרד החוץ, בלב מקום העבודה הכי מעניין שיש. עד שהחלטתי שהגיע הזמן לעשות שינוי, ואחרי תשע שנים בשירות הציבורי לצאת ולהפוך את התחביב לעסק, והקמתי את "האלבומים של אביב", עסק לאלבומי תמונות מעוצבים בעבודת יד, בשיטת הסקראפבוקינג. זו ההחלטה הכי אמיצה ומפחידה שקיבלתי בחיי, ובינתיים אלו היו ארבעת החודשים הכי אינטנסיביים שהיו לי בחיים, אבל האמת, שאני נהנית מכל רגע.
