כשגילי נולדה עומרי היה בן שנתיים ותשעה חודשים ואני כבר הייתי בשלנית מדופלמת. היא הייתה תינוקת מדהימה להפליא, ואני הרי ממש אובייקטיבית כן.
מה שגיליתי אחרי הלידה של גילי זה שאין הקשר בין אמא לבן שלה דומה לקשר בין אמא לבת שלה.
להיות אמא לבת זה משהו אחר לגמרי.
הייתי מסתכלת עליה שעות כשהיא ישנה, ומפליגה בהרהורים ומחשבות על איך אני אסביר לה כמה שהיא יפה, איך אני אלמד אותה להרגיש שהיא יפיפה, איך אעזור לה ואתן לה כלים לבנות בטחון עצמי ודימוי גוף חיובי, איך אעביר לה את המסר שהכי חשוב זה שהיא תרגיש טוב עם עצמה ועם מי שהיא. מה לעשות, אני מאלה שמתכננות הכל מראש, זוכרות? 🙂
אבל מעבר להיבטים הפילוסופים האלה, השגרה בבית עם שני קטנטנים בפני עצמה העמידה אותי באתגרים לא פשוטים בכל הקשור ליחס לאוכל. אני מאמינה שהורות וחינוך נובעים בראש ובראשונה מדוגמה אישית. אבל אמונות לחוד ומציאות לחוד, וכשאת לא ישנה בלילה בגלל תינוקת חדשה ובימים מתרוצצת בין הסעות לחוגים, להקפיץ לחברים, להכין את מה שהגננת ביקשה למחר לגן, הדוגמא האישית שלך הופכת להיות לאכול את השאריות שהם השאירו בצלחת, ללקק את הסוף של הקרטיב כדי שלא יטפטף, לחטוף משהו בקטנה על הדרך. הכל חוץ מלאכול מסודר.זו לא הדוגמה האישית הכי טובה שאני יכולה לתת להם. במיוחד לה. איך אני אלמד אותה לבנות דימוי גוף חיובי, ליהנות מאוכל ולא להגיע למקום של אכילה רגשית שאני הייתי בו די הרבה בתור ילדה. איך אני אשמור לעצמי את המחשבות והעניינים האישיים שלי מול אוכל ומול הגוף שלי ולא אשדר לה מסר שגוי?
אני חייבת להודות שזה היה אתגר די רציני. מה זה היה, זה עדיין אתגר רציני. לקחלי מעל שנה להוריד את המשקל של ההריון שלה ולהגיע למקום שבו אני מרגישה הכי בנוח עם הגוף שלי והיחסים שלי עם אוכל הם יחסים בריאים ומאוזנים.
אז התחלתי לשים לב לכל הדברים הקטנים האלה הקרטיב מטפטף? שיטפטף. לא – אכפת לי, אחר כך ננקה עם קצת מים והכל יהיה בסדר. נשארו שאריות בצלחת שהם לא אכלו? עם כל הצער שבדבר זה ילך לפח. אני לא פח.
אני רוצה להנחיל לה יחס בריא ומאוזן לאוכל? אז שתראה את אמא שלה אוכלת כל יום סלט ירקות, ושותה מים, ואוכלת את התוספות ולא מנשנשת בין הארוחות.
אוכלת בנחת סביב השולחן.
אין אצלנו בבית אוכל לילדים ואוכל למבוגרים. יש הרבה מנות שאני מכינה וברור לי שהילדים לא יגעו בהן, אבל הן יהיו על השולחן, ואני אציע להם לטעום. אני אזמין אותם לעזור לי במטבח להכין את האוכל ואציע להם לטעום תוך כדי הבישול.
גילי כבר בת שנתיים, והיא הילדה הכי יפה ושמחה שראיתי. זה כל כך לא מובן מאליו, שיש ילדים בריאים בבית.
היא כבר מבינה. היא שמה לב לדברים. גם לדברים הקטנים.
זה לא תמיד מצליח לי, אבל זה תמיד נמצא איתי, הידיעה הזאת, שאני המודל שלה, ואני לא יכולה לצפות ממנה לדברים שאני לא מיישמת בעצמי. האמת היא שהילדה הזאת היא המוטיבציה הכי טובה שהייתה לי. אני מקפידה לשבת איתה ולאכול ארוחות מלאות ומגוונות, להציע לה לטעום דברים חדשים ולהגיד לה כל הזמן כמה
שהיא יפה בעיני.
זה הרגעים האלה שאף אחד לא מכין אותך אליהם, שהופכים את ההורות לחוויה הכי מעצימה ומאתגרת שחוויתי בחיים שלי.
על כותבת הסדרה:
אביב דקל, בת 35, נשואה לנועם ואמא לעומרי (4.5) וגילי (2). עד לפני ארבעה חודשים עבדתי כעורכת דין בלשכה המשפטית של משרד החוץ, בלב מקום העבודה הכי מעניין שיש. עד שהחלטתי שהגיע הזמן לעשות שינוי, ואחרי תשע שנים בשירות הציבורי לצאת ולהפוך את התחביב לעסק, והקמתי את "האלבומים של אביב", עסק לאלבומי תמונות מעוצבים בעבודת יד, בשיטת הסקראפבוקינג. זו ההחלטה הכי אמיצה ומפחידה שקיבלתי בחיי, ובינתיים אלו היו ארבעת החודשים הכי אינטנסיביים שהיו לי בחיים, אבל האמת, שאני נהנית מכל רגע.
