כשהתחלתי לבשל ולאפות היה לי מאד חשוב לבשל לילדים שלי אוכל בריא, עשיר ומגוון. המנטרה שהנחתה אותי הייתה ללמד אותם להתייחס לאוכל כמשהו שעונה על צורך של הגוף, לא של הנפש, ועדיין לתת להם ליהנות ממנו. מצד שני, ידעתי כבר בהתחלה שאני לא אוכל למנוע מהם מלהיחשף לחטיפים וממתקים והגרוע מכל לדעתי – משקאות ממותקים.

בדיוק כפי שצפיתי, הילדים באמת גדלו, ועומרי התחיל ללכת לימי הולדת שלחברים ולראות שולחנות עמוסים בכל רע, הוא התחיל להיות מודע לכמויות הזבל (תסלחו לי כן, אבל זה זבל) שילדים מביאים איתם בשקיות לכל פעילות אפשרית שהיא, כאילו אין שום סיכוי בעולם שילד בן ארבע יוכל לשבת ולצפות בהצגה שלארבעים וחמש דקות אם הוא לא יהיה חמוש בשקית של חטיף מלוח.

עכשיו הנה שאלת מיליון הדולר – איך אביב האמא לא משליכה את הזכרונות של אביב הילדה המלאה על הבן שלה, איך אני לא מונעת ממנו משהו בצורה כל כך גלויה וברורה שתגרור אחריה בעתיד תגובה נגדית של חיפוש ואכילת יתר של כל החטיפים האלו שנמנעו ממנו בילדות. וגם, ואי אפשר להתעלם מזה, איך אני לא מבאסת אותו. איך הוא לא נשאר הילד היחיד בחוץ, מסתכל על כל החברים שלו חוגגים את נפשם והוא לא.
זה הטריד אותי באמת.

ביני לביני החלטתי שכמו בהרבה היבטים אחרים של החיים, גם כאן הכל זה שאלה של איזונים. אני כן צריכה לתת לו ליהנות מממתקים, אבל ללמד אותו את מה שאני לא ידעתי בתור ילדה – למנן, לדחות סיפוקים. ללמד אותו שאם הוא ידע בוודאות שיהיה רגע שבו הוא יקבל את הפינוק שלו אז זה לא יטריד אותו. וגם, ללמד אותו
להסתכל על זה באמת בתור פינוק, לא בתור אוכל ומזון, ובטח שלא בתור מענה לשעמום.

הנוסחה שמצאתי ועובדת נפלא בשבילי כוללת כמה מרכיבים. בתור התחלה לא להכניס חטיפים ומשקאות ממותקים הביתה, בהגדרה. כבר בזה חתכתי את כמות הסוכר הלא נחוץ בשמונים אחוז לפחות.

עכשיו רוצים מתוק ופינוקים? אין בעיה, נכין בעצמנו. פעם בשבוע, ביום שישי בדרך כלל, אנחנו מכינים בבית איזה שהוא פינוק שווה במיוחד. עוגה או עוגיות כלשהן, עומרי שותף מלא לבחירה של מה מכינים, הוא מסתכל בתמונות בספר המתכונים הביתי שלנו שאספנו והרכבנו עם השנים, אנחנו מתכננים את רשימת הקניות ונערכים לוודא שיש את כל המצרכים בבית מראש. וכשמגיע הרגע הוא כמובן גם המערבב הראשי של הבלילה.

זה מלמד אותו שני דברים עיקריים, אחד – לתעל את הצורך הרגעי שלו במשהו מתוק כאן ועכשיו לכדי הנאה מתהליך מתמשך של תכנון וציפייה, הוא יודע בתחילת השבוע שאנחנו כבר נערכים למתכון של סוף השבוע, יש לו ודאות שהוא יקבל ויהנה מזה, ולכן יותר קל לו לשחרר את הצורך הרגעי.

הדבר השני שזה מלמד אותו זה הבנה של מאחורי הקלעים של מה זה אומר לבשל ולאפות, הוא מבין שזה כרוך בקניות, בתכנון מראש, בפינוי זמן, הוא מפנים שמדובר בסדרה של פעולות שדורשות השקעה וחשיבה, וזה לא משהו שקורה כשאמא נוקשת שלוש פעמים בעקבים שלה.

כך אנחנו שולטים בכמות הסוכר שיש בפינוקים המתוקים שלנו. אנחנו יכולים לשלוט בגודל של פרוסת העוגה, אנחנו יודעים שאחרי שהעוגה מסתיימת, בדרך כלל סביב יום שני, אז אין עוגה אחרת עד סוף השבוע, ובינתיים אפשר ליהנות ממתוק שמגיע בפירות. חמוציות הולכות אצלנו חזק מאד אגב, ולא אלו המסוכרות. זו הייתה נקודת שיווי המשקל שלי, והיה לי טוב בה.

ואז ילדתי את גילי, והיא הכניסה עוד כל כך הרבה משתנים למערכת. כל כך הרבה שהיא מצדיקה פרק שלם שיוקדש רק בשבילה.