והוא באמת יצא פריך. מכירות את הבצק של הילדים שכשוכחים לסגור לו את הקופסה הוא מתייבש ונהיה פירורים כאלה שמתפזרים בכל הפינות ומטנפים את הבית? אז כזה. בצק לא היה שם.
וזאת הייתה רק ההתחלה.

מישהי בקהל יודעת להסביר לי כמה זה "קורט" מלח? אין מושג פחות ברור שיכלו להשתמש בו? ומה זה בכלל "תוסיפי מלח ופלפל לפי הטעם"? מה זה בכלל אומר? עד שיהיה טעים? כי מה שיצא זה שהתחלתי להוסיף מלח, ואז עוד פלפל, ואז נהיה חריף מידי אז הוספתי עוד מלח, אבל נהיה מלוח מידי, אז הוספתי סוכר וכך הלאה.
איך נאמר בעדינות, טעים זה לא יצא.
ככה זה המשיך עוד כמה שבועות.
בשבועות אלו הצלחתי בכשרון רב לייבש דגים בתנור, להטביע תפוחי אדמה בשמן שלא היה רותח מספיק והם ספגו כל טיפה ממנו, להקפיץ ירקות עד רמה של סמרטוט רצפה, להכין את הקצפת המתוקה ביותר בעולם שמגיעה ישר עם ערכת אינסולין לשימוש עצמי, לשים 200 גרם (נשבעת לכם) חמאה בסיר פירה (הפנייה לקרדיולוג מישהו?), לשרוף שוקולד במיקרוגל ובשיאי גם לבלבל בין סוכר ומלח בעוגה בחושה.
אכן תמונות קשות.

כאן המקום לציין שהגיבור האמיתי בכל הסיפור הזה היה בעלי שיחיה, שהיה צריך לטעום את כל הזוועה הזאת, ותמיד הצליח לצאת מזה בצורה הטובה ביותר עם מחמאות כמו "דווקא יצא מעניין המרקם הצמיגי הזה של העוף". מסכן. אבל לאט לאט דברים התחילו להשתפר.

התחלתי לקרוא יותר בלוגים ואתרים של בשלנים מקצועיים, התחלתי לראות תוכניות בישול כדי לקבל רעיונות, ובעיקר התחלתי להבין מה התפקיד של כל דבר. הבנתי שמלח פותח טעמים, אבל הוא גם לא הדבר הכי בריא שאפשר להכניס לגוף, ולכן צריך לשים לב טוב למינון שלו. למדתי שצריך לחכות בסבלנות ולתת לשמן לרתוח ממש כדי שהוא ייטגן את תפוחי האדמה ולא ייספג בהם. גיליתי שנייר הכסף שמכסים איתו תבניות נועד לשמר את הנוזלים בתוך התבנית כדי שהעוף לא יתייבש, וצריך להוריד אותו רק ממש בסוף כדי לתת את הקריספיות לציפוי.

למדתי לא לפחד מתבלינים, אבל שצריך להתייחס אליהם כמו שאנחנו מתייחסות לאיפור – הם באים כדי להדגיש את מה שכבר נמצא באוכל עצמו. אנחנו לא רוצות לטעום מלח, אנחנו רוצות לטעום אוכל טעים ולמלח יש תפקיד בהוצאת הטעמים החוצה. אנחנו לא רוצות פצצת מתוק בפה, וברוב המתכונים של העוגות אפשר לגמרי לחתוך את כמות הסוכר בחצי וזה עדיין יצא נפלא.

באיזה שהוא שלב הורדתי את גלגלי העזר ואפילו התחלתי ליהנות מזה. מצאתי מתכון מצוין למאפינס מלוחים עם ירקות שעשיתי בו קצת התאמות וגיליתי שזו דרך נפלאה לצרוך ירקות כמו ברוקולי ופטריות, שלפחות הילדים שלי לא אוכלים בצורתם הנעה.

אני גדלתי והשתפרתי בביצועים, ובכל אותו הזמן גדל לו גם עומרי, והתחיל להיחשף לעולם הילדים החיצוני, שכולל, מה לעשות, הרבה מאד סוכר. בכל מקום. בשולחנות המתוקים בימי הולדת, במדף ליד הקופה בסופר, בחטיפים שילדים מביאים לפעילויות ולגן המשחקים. איפה לא.
זה היה אתגר רציני, שגם הביא אותי להתמודד עם אביב הילדה, הילדה המלאה שהייתי ואיפה זה תופס אותי היום כאדם בוגר. על ההתמודדות שלי עם האתגר הזה אספר לכן בפרק הבא.