כשאביב פנתה אליי לגבי התארחות בבלוג שמחתי מאוד, היה נשמע שיש משהו מאוד מסקרן ומעניין בלארח מישהי לסדרת פוסטים שמספרת את הסיפור שלה, בייחוד שאני יודעת שהמסע שהיא עברה יהדהד בקרב כל כך הרבה מקוראות הבלוג, ולכן היא קראה לסדרת הפוסטים הזו "מאפס למאה – איך בזכות האמהות הפכתי מאחת שלא יודעת להכין חביתה למאמא של שישי".
כדי שיהיה לכם כיף לקרוא ולעקוב אחרי הסדרה, אני מתזמנת אותה כבר מעכשיו לכל ימי רביעי השניים בכל חודש ומעכשיו (מאי) ועד ספטמבר, סה"כ 5 בסדרה.
תהנו 🙂
נעים מאד, אני אביב, ואני אוהבת לתכנן מראש.
אני מאלה שבתקופת הרווקות שלי כשהייתי מכירה בחור מיד הייתי מפליגה בחלומות על שנינו מזדקנים ביחד. אני מאלה שאחרי ראיון עבודה ראשון כבר מתכננת מה אעשה בקרן ההשתלמות בעוד שש שנים.
לא פלא שכשראיתי את הפלוס על בדיקת ההריון הביתית בהריון עם הבן הבכור שלי, עומרי, מיד התחלתי לדמיין איך הוא יעשה את צעדיו הראשונים ישר אליי, את הפעם הראשונה שהוא יאמר "אמא", איך אלווה אותו לכיתה א', איך נאפה ביחד עוגיות במטבח.
רגע.
עצרו הכל.
איך נאפה יחד עוגיות במטבח?
איך באמת? אני הרי לא יודעת לאפות כלום. אני גם לא יודעת לבשל. התזונה שלי עד כה התבססה על ירקות שאפשר לחתוך מהם סלט, יוגורטים לבוקר, ואוכל מוכן מבחוץ שמזמינים כל החבר'ה במשרד בצהריים או שאוספים מלמטה בדרך הביתה.
בכל זאת, גרנו אז בלב תל אביב, האפשרויות היו אין סופיות. מעולם לא בישלתי כלום וזה אף פעם לא הפריע לי לאכול.
אוי כמה דמעות בכיתי באותו יום. זוכרות את ההורמונים של תחילת הריון?
הקיצוניות והגזמות שאנחנו נוטות להן לפעמים למרות שלעולם לא נודה בזה בפומבי? אז כזה. באמת הרגשתי שכל האמהות שלי תלויה אך ורק בשאלה האם אני יודעת לבשל ולאפות. שימו בצד את השמירה על בריאות התינוק, החום האמהי, החיבוק. לא לא. זה העוגיות. העוגיות שברו אותי.
מדהים איזה חיבור רגשי אינטואיטיבי אנחנו עושים בין 'אוכל' ל'בית' ל'אמא'.
כולנו מכירים את המושג "אוכל של אמא", כולנו שמענו על המאמות שמעמידות סירים ביום שישי ומרימות ארוחות מטורפות. כולנו גדלנו עם הידיעה הברורה שכשנחליט איזו צורה אנחנו רוצים לעוגת יום ההולדת שלנו אנחנו צריכים להפנות את המידע הזה ל- ניחשתם נכון – אמא.
זה לא רעיון חדש, הקישור הזה, כמעט זהות, שאנחנו עושים בין האמא לבין הבית. כולנו, ולא משנה אם אנחנו נשות קריירה, עצמאיות שעובדות מהבית, בעלות מותג מצליח, עקרות בית, שכירות, פמיניסטיות, פמיניסטיות פחות, כולנו יכולות להסכים שאמא היא זאת שנותנת את הטון בבית.
אבל איפה אני ואיפה המאמא עם הסירים.
ברגע התמונה הפסטורלית של אמא ובן עומדים עם סינרים ומזלפים מקרונים התחלפה ברגשות האשם על ילד שמביא עוגת הבית לגן ביום ההולדת (הגזמות של תחילת הריון כבר אמרתי?).
בכל אופן, אחרי כמה ליטרים טובים של דמעות לקחתי את עצמי בידיים, התחלתי לזמזם את הנעימה של רוקי בראש ואמרתי לעצמי "בחיים לא! אני לא הולכת להפסיד לעוגת הבית!".נריץ קדימה חמש שנים.
היום אני אמא גם של עומרי וגם של גילי, אני אופה להם לימי ההולדת עוגות זילוף מקסימות. אני מכינה להם טופו מוקפץ עם ירקות ותפוחי אדמה בתנור. אני מעמידה סיר עם דגים מרוקאים לערב שישי (למרות שהמקורותשלי הם בכלל מזרח אירופים) ואפילו על מחסום השמרים התגברתי וכל יום שישי בבוקר אני מתפיחה בצק לחלה. הם אוכלים חמוציות בתור קינוח מתוק בסוף הארוחה ופעם בשבוע, ביום שישי אחר הצהריים, עומרי לוקח כסא קטן ונעמד לידי מול השיש ואנחנו אופים ביחד עוגיות.
אני מזמינה אתכן להצטרף אליי למסע ולקרוא איך הגעתי מאפס למאה, ואיך המקום האימהי-רגשי נתן לי את הדרייב שהייתי צריכה כדי ללמוד לבשל ולאפות, הכל, אבל הכל.
מוכנות? אנחנו יוצאות לדרך! בפוסט הבא אספר לכן על ההתחלה, שהתאפיינה בעיקר בניסוי וטעייה (או ניסוי וטעימה במקרה שלנו).
על כותבת הסדרה:
אביב דקל, בת 35, נשואה לנועם ואמא לעומרי (4.5) וגילי (2). עד לפני ארבעה חודשים עבדתי כעורכת דין בלשכה המשפטית של משרד החוץ, בלב מקום העבודה הכי מעניין שיש. עד שהחלטתי שהגיע הזמן לעשות שינוי, ואחרי תשע שנים בשירות הציבורי לצאת ולהפוך את התחביב לעסק, והקמתי את "האלבומים של אביב", עסק לאלבומי תמונות מעוצבים בעבודת יד, בשיטת הסקראפבוקינג. זו ההחלטה הכי אמיצה ומפחידה שקיבלתי בחיי, ובינתיים אלו היו ארבעת החודשים הכי אינטנסיביים שהיו לי בחיים, אבל האמת, שאני נהנית מכל רגע.
