בחופש הגדול הזה הילדים שלנו גדולים יותר ואפשר ליהנות איתם בבית באותה מידה כמו מלצאת החוצה לפעילויות או אפילו רק לגינה, וכיוון שאני גם ממשיכה פה ושם לעבוד כמה שניתן, היה חשוב לי הקיץ לאפשר להם לקחת חלק מהעשייה בבית, זו שבזמן שהם במסגרות הם פחות נתקלים בה,וכן – זה אומר גם לקחת אחריות על עצמם ועל הבית (כמה שמתאים לגיל וליכולות שלהם כמובן), ללמוד על עצמם כישורים חדשים מתוך הדברים השוטפים שקורים בבית ובמהלך יום העבודה שלי מהבית.
אני שמחה לארח את מלכה ניוסטדטר, מאמנת ומנחת קבוצות הורים ב-הורים בראש, לפוסט נוסף ונהדר על איך מלמדים את הילדים על אחריות אישית ומשפחתית במהלך הקיץ.
שימו לב! בסוף הפוסט מחכה לכם מתנה להורדה – משחק ללימוד הילדים על אחריות במהלך הקיץ
אפשר שתאהבו את אוגוסט. לא רק את החופש ואת הנופש, גם את הילדים! ואת עצמכם גם! כן, כן. לא כי חייבים. כי אתם באמת רוצים, וזה נהדר. וזה אפשרי. אז למה כל שנה אנו כל כך מפחדים מזה?
מאיום להזדמנות
כמה שבועות עם הילדים יכול להיות הזדמנות לחוויות שפחות מתאפשרים כל השנה. בלי לחץ של זמנים, בלי שיעורי בית או משימות מהגננת. זמן ליהנות מהמשפחה שהיא אנחנו, וגם זמן לשנות מבט על הילדים ועל מקומם במשפחה.
הם הרי לא אורחים בהכל כלול, הם חלק ממשפחה, ואוגוסט זה זמן לחקור ולגלות דברים חדשים על היכולות שלהם.
במהלך השנה, בלחץ הזמן, לפעמים נח לנו לעשות יותר בעצמנו: לקנות, לבשל, לכבס ולקפל, אפילו לצחצח להם את השיניים ולהלביש אותם בבוקר – כי למי יש זמן שיעשו בעצמם? אבל בקיץ, אפשר לתת להם לעשות יותר דברים בעצמם, ללמוד דברים חדשים ובכלל להיות יותר עצמאים, לפחות חלק מהזמן. לפעמים, הרעיון הזה לאפשר להם אחריות קצת מאיים עלינו.
להחליף סרט
ממה יש לנו לפחד? כשנצלול פנימה לתוך עצמנו, ונקשיב לסרט שרץ שם, נוכל להבין. יש קולות שמספרים לנו כמה שזה לא נכון, או לא כדאי, שלילדים תהיה אחריות. לסרט הזה יש המון וריאציות:
- הם לא מסוגלים, הקטנים האלה, איך ייקחו אחריות?
- אחריות זה קצת כבד, ולא מתאים לילדים.
- למה לקלקל להם את הכיף של השנים האלה?
- אם ירגישו שקשה להם, או שינסו לעשות משהו קצת גדול עליהם וייכשלו, איך יתמודדו?
- זה בכלל התפקיד שלנו לעשות הכל בשבילם, בשביל זה יש להם הורים.
- אם לא נעשה, או שנאפשר להם וייצא קצת פארש, ייצא שאנו הורים לא טובים, שלא מספיק שומרים עליהם מכאב ואכזבה אן חוויות שיכולות לפגוע בבטחון העצמי שלהם.
חתיכת סרט! איך מתמודדים עם כל הקולות האלה בראש?
קודם כל מזהים ומקשיבים. לפני שמגיבים במהירות הבזק לכל התנהגות של הילדים, אפשר לשהות רגע ולהקשיב למה שקורה בתוכי. כי ההתנהגות שלהם היא דבר אחד, והתגובה שלי משהו נפרד. לכל מקרה אפשר להגיב במגוון דרכים, אנחנו יכולים לבחור את הדרך שמתאימה ושמועילה לנו.
ההבנה הזאת מאד מגבירה את האפשרות ליהנות מאוגוסט, ולאהוב את המפגש הקרוב עם הילדים. זה מאפשר לנו גם לשאול שאלה חדשה לגמרי. לא עוד "מה עושים עכשיו" אלא "למען מה" אני אחליט מה לעשות עכשיו. כלומר, מה המטרה שלי בזה שאני אמא או אבא לילדים האלה?
תשובה שעוזרת לי המון, וכל אחד יכול לנסח תשובה שתתאים ותעזור: אנו פה כדי לגדל את ילדי להיות אנשים טובים ובוגרים בעתיד. אני מציירת בתוכי תמונה של האדם שאני רוצה שהילד הזה, או הילדה הזאת, יהיו כשהם גדולים, ומשם מספרת לעצמי סיפור (לא על העבר ועל איך נכנסנו לבוץ הנוכחי, אלא) על איך הוא אגיע לשם, כי זה מתחיל מעכשיו. עם גישה כזאת אני מבינה שתמיד יש לי מה לעשות ואיך לתרום. ואני גם לא הופכת את זה למבחן! כי יש כאן מסע של שנים והוא לא נבחן ברגע כזה או אחר. וכשאני לא במבחן אני מפחדת הרבה הרבה פחות, ומרגישה אחרת כלפי העברת אחריות לילדים.
ואיך עושים את זה בפועל?
לדוגמא: בתור במכולת הילד דורש ארטיק. לא התכוונתי לקנות עכשיו, אם בגלל הכסף או השיניים או מה לא. לקנות ארטיק ושקט, או לא?
או, לדוגמא, הילדה מתלבשת לאט לאט ותיכף חייבים לצאת לבית הספר ואני מרגישה את הלחץ מתגבר ופשוט לא יודעת מה עושים עכשיו? איך החלפת סרט יכולה לעזור כאן?
קחו רגע – זה באמת רק רגע – להקשיב למה שרץ בראש. תראו אם זה משהו טכני כמו הצורך להגיע לעבודה או הביתה בזמן. אם כן, פשוט תעשו את מה שצריך בלי דרמות.
אם מה שמפריע זה לא אילוץ של עבודה או משהו אחר שלא בשליטתכם אלא משהו שאתם מרגישים – נעלבתי, נפגעתי מהחוצפה, תיסכול מההתנהגות של הילד, אכזבה שעוד פעם היא עושה את זה, וכולי – תנסו לא למדוד את ההורות שלכם לפי זה.
גם להורים ממש טובים, וגם לילדים נפלאים, יש רגעים כאלה, ואפילו הרבה. אז מה. כולנו היינו שם והיה שם שוב. אפשר להתמודד בלי הכנס לשיפוטיות. לפעמים אעדיף לקנות את הארטיק ואת השקט, לפעמים לא. אין צורך להפוך כל רגע למבחן על ההורות שלי, שהוא הרבה מעבר לרגע כזה או אחר.
זה נכון שלא המצאנו לעצמנו את התגובה ששופטת ומאשימה את עצמנו בכל התנהגות פחות ממושלמת של הילדים. העולם משדר ללא הרף שלהורים באופן כללי, לכולנו, אין מושג מה אנו עושים. שאם הילד נושך, מרביץ, מקלל או עושה פיפי בזמן או במקום הלא נכון, ההורים אשמים. אם הילדה לא עומדת בקצב של הגרף כשהיא מתהפכת, זוחלת, עוברת למוצקים, מתחילה לקרוא ולהחזיק עפרון ולשבת יפה במפגש ומה לא, ההורים אשמים. זה לא נגמר. מהרגע שהם נולדים, התחושה היא שאנו עומדים למבחן שלא ניתן להצליח בו. וזה מתסכל, מאד. בקיץ אנו אפילו לא יודעים על איזה חומר אנו נבחנים! אז אין לנו אפילו סיכוי להצליח!
חייבת להיות דרך אחרת. דרך שהיא שפויה יותר ואפילו מהנה! עוד לא פגשתי הורים שהביאו ילדים כדי לסבול איתם ובאמת שאין צורך. בואו נצייר תמונה הרמונית יותר של חיי משפחה, בה הורים משוחררים מעומס רגשי מטורף ולא הגיוני, וגם הילדים מרוויחים. בפוסט הזה נבחן שני פקטורים שביחד יוצרים את תופעת הסטרס מאוגוסט. לראשון נקרא "מיתוס ההורים הטובים" ולשני נקרא "העיקר שיהיו מאושרים".
מיתוס ההורים הטובים
"מיתוס ההורים הטובים" אומר שיש דבר כזה הורה טוב, ושרק ילדים של הורים טובים גדלים להיות אנשים נורמלים ובריאים. לכן זה ממש חשוב שנהיה הורים טובים.
מה חייבים לעשות כי להיות טובים? הרשימה ארוכה, ומשתנה ממומחה למומחה. למשל, הורה טוב אמור לדעת תמיד מה נכון לעשות, כמו להגיד מילה טובה ולשבח, כי אם לא יעשה נכון, הילדים יסבלו עכשיו, ולנצח. למשל שחשוב מאד להעביר לילדים אחריות אבל לא יותר מדי או מהר מידי (איפה מורידים את האפליקציה שתסמן לנו מתי להמשיך ומתי לעצור?).
הבעיה היא שכמובן אי אפשר לעמוד בכל התנאים של כל הרשימות של כל המומחים. פשוט בלתי אפשרי.
מה כן אפשר? אפשר שאנחנו נהיה המומחים למשפחה של עצמנו. כדי לגדל ילדים, כדי להורות להם דרך מעשית ובעיקר דרך ערכית, להורים תמיד הייתה סמכות טבעית. כל משפחה ומשפחה לפי האמצעים שלה, גידלו את הילדים עד שיגדלו ויתבגרו מספיק להתחתן, ולחנך הלאה את הילדים שיביאו. כל עם ותרבות לפי דרכם.
בעולם הרב תרבותי שלנו היום, איך יכולה להיות רק דרך אחת שנכונה? במקום לחפש מה "נכון", בואו נתמקד במה ש"נכון לנו" כמשפחה. אם נאמץ לעצמנו גישת ה"נכון לנו" נרוויח כפול. גם תהיה לנו דרך להחליט מה נכון לנו לעשות בכל מיני מצבים, וגם נוכל להיות פחות בתחרות עם הורים אחרים. כי הדרך שלנו ושלהם לא צריכה להיות אותה דרך.
כשנפסיק להתעסק עם הענקת ציונים – בין לעצמנו בין אם להורים אחרים – נוכל להתמקד בחיים עצמם. במה חשוב לנו במשפחה שלנו.
למה אנו רוצים לחנך את הילדים? אנו לא מושלמים, זה נכון, וגם לא נהיה. ובכל זאת יש להם המון מה ללמוד מאתנו, מעצם החיים שלנו. כל השיפוטיות מגיעה לא ממצפון ורמת מוסריות גבוה אלא מפחד. פחד שאיכשהו אם לא נענה לכל בקשה או דרישה, ייגרם להם נזק. צריך לצעוק את זה הכי חזק שאפשר: רוב ההורים, רוב הזמן, בסדר גמור! המיעוט המשוגע הוא אכן מיעוט, וזה גם לא התחיל ונגמר בהורות. יש אנשים משוגעים ויש אנשים רעים. זה לא אתם. אנשים כאלה לא קוראים כל הזמן מדריכים ועצות על איך להיות יותר טובים. לא ניתן למיעוט הקרימינלי להחריב את חיי המשפחה הטובים שיכולים להיות לכולנו.
הבעיה הראשונה שלנו, אם כן, שהפחד שנצא הורים "לא טובים" ושבמקום לעשות טוב לילדים נמצא שעשינו להם נזק רגשי, מקשה עלינו לקבל החלטות ויוצר אצלנו עומס של רגשות אשמה. אם נשנה ראש, ונשאל לא "מה טוב" כאילו שיש מתכון סודי שרק הוא עובד, אלא מה "נכון לנו" נוכל לעשות את הטוב שנראה לנו מתאים, למשפחה שלנו. וגם נוכל להחליט בינינו לבין עצמנו איזו אחריות נכון לנו להעביר לילדים, ובאיזה קצב.
העיקר שיהיו מאושרים
בעיה נוספת שיש לנו במיוחד באוגוסט היא "העיקר שיהיו מאושרים". כמו הצורך שלנו להיות “נכונים” או “טובים”, גם האושר שלהם הפך למבחן של ההורות שלנו. אנו באמת רוצים שיהיה כיף ושיהיו מאושרים, ומשקיעים בזה המון. לפעמים הם בכל זאת לא מאושרים, ואנו מרגישים אשמים, ושנכשלנו במבחן. יש משהו מתחנן ואפילו קצת עלוב בנתינה שמגיעה מהצורך שלנו לקבל אישור מהילדים.
ובכן, העיקר לא שיהיו מאושרים. העיקר שיהיו טובים. אנשים טובים לא תמיד מקבלים את מה שהם רוצים ובטח שלא מיד. הם לא לוקחים את מה שלא שלהם ללא רשות' והם יודעים שהם אדם אחד, יקר וייחודי, בעולם עם עוד המון, המון אנשים יקרים וייחודיים לא פחות. לגדל ולחנך ילדים זה בעיקר לחיות את החיים שלי בצורה כזאת שהילדים הם חלק. והם לא בתחרות עם אף אחד כי כל אחד מהם יקר וייחודי. ואני כאן כדי לאפשר להם ללמוד את כל מה שצריך כדי להיות אנשים טובים, כי ילדים הם ההמשך והקיום של כולנו.
האמת היא שאי אפשר שנהיה אחראים לאושר של אדם אחר. אפשר לתת ולתרום המון למענו, אבל בסוף מי שבוחר אם ועד כמה להיות מאושר זה האדם עצמו, גם אדם קטן.
ובכלל, האם ייתכן שאנו האחראים הבלעדיים של האושר של הילדים? איך יכול להיות שאנו נותנים כל כך הרבה והם עדין לא מבסוטים, והאם זה בהכרח אומר משהו לא טוב עלי? האמת היא שאי אפשר שנהיה אחראים לאושר של אדם אחר. אפשר לתת ולתרום המון למענו, אבל בסוף מי שבוחר אם ועד כמה להיות מאושר זה האדם עצמו, גם אדם קטן. לכן, כדאי שנתחיל לנתק את הנתינה מהתוצאה. נשאל את עצמנו מה נכון ומתאים לנו. נתחשב במשאבי הזמן והכסף שיש, ברצונות של בני המשפחה, וכל פרמטר אחר שנראה לנו, ולפי זה נבחר. ואחרי שבחרנו, נבוא בראש טוב לחופשה או לכל פעילות אחרת בלב שקט, מתוך ידיעה שעשינו את הכי טוב שלנו.
כמה שאנחנו נרגיש טוב עם ההחלטות שלנו, עולה הסיכוי שגם לילדים יהיה טוב. ילדים אמנם לא מגיעים עם שלט רחוק, אי אפשר להפעיל ולכבות אותם בלחיצת כפתור. מה שכן יש להם זה חוש כמעט על טבעי לקלוט איך ההורים שלהם מרגישים בכל רגע נתון. אי אפשר לרמות בזה. אולי אין להם מילים להגיד את מה שהם מרגישים, אבל כשטוב לנו, הם מרגישים את זה. כשבפנים, גם אם לא מודים או מדברים על כך, אנו מרגישים שאנו חייבים להם יותר, שמגיע להם יותר, למה אנחנו מתפלאים ומתבאסים שוב ושוב שכך הם מרגישים?
לסיכום – איך נוכל לפעול כדי שאוגוסט השנה יהיה יותר טוב לכולנו?
- נשחרר את המיתוסים שמכבידים עלינו. נפסיק לחפש את המסלול של ההורה הטוב שלא באמת קיים ואתן לעצמי רשות להיות ההורה שאני, בהכי טוב שיש לי מיום ליום. מותר כמובן לחשוב מה הכי משמח אותם ואותנו, וגם לשוחח על זה בהתאם לגיל וליכולת שלהם. מעבר לזה, לסמוך על עצמנו ועל הרצון שלנו לעשות טוב.
- נבין שמי שקובע אם יהיו מאושרים, זה הם עצמם. אפשר להרפות מהצורך שיהיו מאושרים כל רגע, ולא לקחת רגעים קשים כסימן שנכשלנו. הם יכולים להיות שמחים בכל מה שהם מקבלים מאתנו גם אם זה לא מושלם. ומותר לפעמים גם לא להיות מבסוט. כמו אוגוסט, גם זה עובר. תנשמו.
- נזכיר לעצמנו שיש מטרה גדולה שהיא גם קצת רחוקה. שיהיו אנשים טובים, בוגרים ועצמאיים. זה לא קורה ברגע וכל מה שאני מלמדת ומאפשרת (וגם את מה שלא, גם את זה הורים מחליטים) תורם להם ולהתפתחות שלהם.
ומכאן חזרה לחיים עצמם: איך נראית עצמאות של ילדים?
מה זה אומר שיהיו יותר עצמאיים? אדם עצמאי לא מחפש שאחרים ימלאו לו את כל צרכיו, אלא פועל ויוזם למען עצמו. לא רק שהעצמאות הזאת לא סותרת את השותפות הטבעית שלו במשפחה, היא מחזקת אותו. אדם תלותי חושב רק על עצמו; אדם עצמאי שיודע שהוא מסוגל לעשות דברים, פנוי נפשית להתחשב גם באחרים ולפעול לטובתם. עצמאות ואחריות הולכים יד ביד, אין אחד בלי השני והם גם מחזקים ומפתחים אחד את השני. לכן כל התפתחות נוספת של הילדים בדרכם לעצמאות ובגרות טובה גם להם וגם למשפחה כולה.
מה שמחזיר אותנו לפחדים שהזכרנו בהתחלה, שהרבה פעמים מונעים מאיתנו להעביר אליהם אחריות. האם זה בכלל טוב לילדים להיות עצמאיים? האם הם מסוגלים בכלל? אולי עדיף לגונן? תלוי באמת איך תבחרו להסתכל על זה. הרבה הורים כן רוצים שהילדים ילמוד כישורי חיים. אז אם אתם בקבוצה הזאת, תסדרו לעצמכם את הראש בענין. תחליטו מה נראה לכם הכי חשוב כרגע, דבר אחד, ותתאמנו על זה, בלי לחץ. ואז עוד משהו. אפשר להתחיל מהדברים הכי פשוטים:
- לסדר מיטה אחרי שקמים
- צחצוח נכון של השיניים
- סידור הילקוט
- לרוקן מדיח
- להעמיס בגדים למכונת כביסה
רק תחשבו על הדברים שאתם עושים ביומיום, תבחרו משהו שנראה לכם כדאי, ותראו להם איך עושים. בפעם הבאה תשאלו מי רוצה לעשות לבד, ותראו מה קורה. או תמציאו בעצמכם דרך, כי גם זה, הורים יקרים, אינו מבחן! האחריות הטבעית לנווט במסלול החיים עם ילדינו היא שלנו. נפעיל שיקול דעת, ונחליט מה “נכון לנו”. אף אחד לא יכול לדעת מה יהיה בעתיד ולהבטיח תוצאות. מה שכן אפשר לדעת זה שהורים בטוחים בעצמם חיים עם פחות מתח, וזוכים לקשר יותר טוב עם הילדים, שכאמור מזהים בחושים שלהם במה אנו בטוחים ובמה לא.
ברכת הדרך למסע ההורות
הורים יקרים, השנה באוגוסט אתם לא במבחן! אתם בהרפתקה. במסע לגלות כמה הילדים שלכם יכולים לקבל אחריות על עצמם, כל יום, כל שבוע, משהו קטן נוסף. להעסיק את עצמם, לשחק יחד, להיות שותפים במטלות הבית, בהתארגנות לטיול ולחזרה לגן ולבית הספר. בעיקר, להיות אחראים על האושר של עצמם. עם הורים כמוכם, יש להם ממה להיות מאושרים. כמה שתהיו יותר בטוחים בזה בעצמכם, יהיה יותר ברור גם להם.
וגם אם יהיו רגעים של קושי, זה לא אומר שאתם לא בסדר ואתם גם לא חייבים לדעת מה בדיוק לעשות. באותם רגעים, תזכירו לעצמכם שהילדים קיבלו אתכם במתנה, וגם מזה שיש דברים שאתם לא יודעים, הם לומדים מסר חשוב. השורה התחתונה היא שאתם בסדר, והם גם, ויחד אנו במסע משפחתי. לגדול לוקח כמה שנים טובות, אתם ההורים מובילים את הפרויקט, אין מי שיעשה את זה יותר טוב, ולאף אחד זה לא יותר חשוב או יותר קרוב ללב מאשר לכם. תעשו מה שמתאים לכם, מה שנראה הכי מתאים למצב. האושר וההנאה שלהם לא תלויה בכם.
מאחלת לכם שתהנו מאוגוסט, ובכלל מלהיות הורים.
על האורחת שלנו:
מלכה ניוסטדטר, אמא ל-6 בגילאי 7-20, מלמדת איך להשתמש בכח החשיבה שלנו, בתודעה, כדי לפתור בעיות ביחסים עם הילדים.
"כשאני מתרכזת בבעיה, אני רואה רק אותה. כשאני משנה הסתכלות, מרימה קצת את המבט מעל הבעיה, אני מאפשרת לעצמי לראות מגוון פתרונות שלא ראיתי קודם, ולבחור בדרך שהכי מתאימה לי. כי אף אחת לא הביאה ילדים בשביל להתווכח איתם … אנחנו הכי בעולם רוצים קשר טוב וזורם, וזה אפשרי!"
את הגישה שלה "הורים בראש" מלכה מלמדת דרך הרצאות וחוגי בית, ממליצה לכם לעקוב אחרי דף הפייסבוק שלה, שאפשר ללמוד בו הרבה על הקשר שלנו עם הילדים שלנו ועל עצמנו כהורים.
